התובע התקבל לביטוח אובדן כושר עבודה כבעל משתלה אותה ניהל בפועל. ב – 2002 עבר צינתור עקב איבוד הכרה בשל דיסקציה של האורטה בליבו ואי ספיקת כליות חריפה. למבוטח שולמו תגמולי ביטוח משנת 2002 ועד שנת 2007.
בהליך קודם הגיש המבוטח תביעה לתגמולי ביטוח משנת 2007 ועד תום תקופת הביטוח. בחוות דעת ראשונה נחווה כי המבוטח יכול לעבוד. לאחר חוות דעת נוספת מטעם המבוטח בשל החמרה במצבו הפיסי וכן בעיה נפשית חמורה שהתווספה, סירב המומחה לתת חוות דעת נוספת. בעקבות הסירוב נוהל משא ומתן שבסופו הסכמנו להכריע את המשפט בפסק דין לפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט כשהשופט שומע את טענות הצדדים וייתן פסק דין לעבר ולעתיד לביטול הנספח. בית המשפט הכריע בתשלום של 360,000 ₪ כולל שכ"ט לביטול נספח הפיצוי החודשי של אי כושר לעבוד.
התובע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ולאחר דיון ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש התובע בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחתה גם היא.
המבוטח לא השלים עם הכרעת שלושת הערכאות והגיש לבית המשפט השלום בחדרה תביעה לביטול פסק הדין בהליך הקודם. לטענת המבוטח היה לבטל את פסק הדין בשל שני טעמים נפרדים המוכרים בדין לצורך קיום "משפט חוזר" בהליך אזרחי: האחד לטענתו קיימת ראיה חדשה, ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי ענף נכות כללית אשר קבעה כי למבוטח נכות רפואית בשיעור 68% ודרגת אי כושר בשיעור 100% עם תחולה משנת 2003. לטענת המבוטח בעת ניהול ההליך הקודם שיעור נכותו במוסד לביטוח לאומי היה בשיעור 25% בלבד אולם שיעור זה נקבע אגב טעות והראיה שלאחר הליך בבית הדין לעבודה נקבעו לו נכות ודרגת אי כושר כאמור לעיל. טענתו של המבוטח הייתה כי מדובר בראיה מהותית שיש בה כדי להשפיע על פסק הדין, כי היא לא הייתה מצויה בידו במועד ההליך הקודם וכי לא יכל להשיגה אף בשקידה ראוייה וסבירה; השני לטענת המבוטח פסק הדין בהליך הקודם ניתן אגב מרמה שעה שהתבסס על דוחות חקירה אשר אינם עולים בקנה אחד עם הסרטים. בהכרעתו, בית המשפט בפסק דינו דחה את שתי טענות התובע, דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות משפט.
