בימ"ש1 נדרש לשאלה מהם המבחנים לשאלת עיסוק סביר אחר, במקום בו אין ספק כי המבוטח אינו יכול לשוב ולעבוד בעבודתו הקודמת. בימ"ש סוקר את הפסיקה הקיימת וקובע כי המדובר במבחן משולב אובייקטיבי וסובייקטיבי. לשאלת מהימנותו של המבוטח בעדותו לגבי מצבו יש השלכה גם על מבחן זה. במקרה הנדון, נדחתה תביעת המבוטח לאור המסקנה כי על פי המבחן כאמור, יש בידו האפשרות למצוא עסוק סביר אחר.
במקרה הנדון, התובע, נהג משאית במקצועו, בוטח על ידי הנתבעות בפוליסה לביטוח חיים על פיה בוטח, בין היתר, מפני אבדן כשר עבודה.
התובע נפגע בכף ידו השמאלית וכפועל יוצא, הפסיק עבודתו כנהג משאית ולמעשה לא עסק בעבודה אחרת כלשהיא ממועד הפגיעה ועד למועד הגשת התביעה ובפועל עד בכלל.
הנתבעת הכירה בחבותה הביטוחית לאורך תקופה זמן מסויימת ושילמה לתובע תגמולי ביטוח. אולם לאחר מכן סירבה להמשיך ולשלם לתובע תגמולי ביטוח.
בתביעתו, טען התובע כי הנו עומד בתנאי דרישת הפוליסה, הקובעים את הזכאות לתגמולי ביטוח בגין אבדן כשר עבודה מוחלט. לטענתו, כתוצאה מן הפגיעה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך במקצוע או בעיסוק שבו עסק עד לפגיעה, היינו הכושר לתפקד כנהג משאית.
טענות אלה חיזק התובע בהצגת קביעת ועדה רפואית לעררים של המל"ל, אשר קבעה לו בשל הפגיעה דרגת נכות צמיתה בשיעור של 45% וכן בחוו"ד רפואית של מומחה אורטופד.
התובע הוסיף וטען כי מעולם לא רכש ניסיון השכלה או הכשרה בתחום או בעיסוק אחר זולת נהיגה, לפיכך ה"עיסוק האחר" היחיד המתאים לו, פרט לנהיגת משאית, הנו בתחום הנהיגה. כתוצאה מן הפגיעה, נבצר ממנו להמשיך ולעסוק בתחום הנהיגה, ברכב ציבורי או אחר, ולכן, לטענתו, אין הוא מסוגל לעסוק בעיסוק אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו והכשרתו.
לטענת הנתבעות, מעבר לתגמולי הביטוח ששולמו, התובע אינו זכאי לתגמולי ביטוח כלשהם, מאחר ומצבו אינו מהווה עוד מקרה ביטוח.
לטענתן, מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מן הפגיעה מאפשר לו לעסוק בין במקצועו כנהג משאית או כנהג או במקצוע בו עסק לפני תחילת אי הכושר וכן במגוון רחב של עיסוקים סבירים אחרים. גם טענות אלה, נתמכו בחוו"ד רפואיות שונות.
בימ"ש בוחן את שני התנאים לקבלת תגמולים בגין אבדן כושר אחד לאחר.
התנאי הראשון הנו: "כתוצאה מהפגיעה, איבד התובע 75% ומעלה מכושרו לעבוד במקצוע שבו עבד או לעסוק בעיסוק שבו עסק כמפורט בהצעת הביטוח, עד הפגיעה."
באשר לתנאי זה, בימ"ש סבר כי התובע הוכיח את קיומו וזאת לאור הממצאים שעלו מחוות הדעת השונות של המומחים משני הצדדים כאחד ואף למרות תצלומי חוקרי הנתבעות המראים כי התובע עשה שימוש בידו השמאלית גם בנהיגה ברכבו הפרטי. זאת ועוד, עולה כי מרבית המומחים של שני הצדדים הכירו בכך שהתובע איבד את כושרו לעבוד כנהג משאית כתוצאה מן הפגיעה.
עם זאת, קובע בימ"ש כי לתצלומים שהוגשו ישנו משקל ראייתי חשוב לגבי בדיקת התנאי השני, מסוגלותו של התובע לעסוק בעיסוק אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו.
התנאי השני הנו כאמור, כי: "כתוצאה מהפגיעה, נבצר מן התובע לעסוק בעיסוק אחר המתאים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו."
בימ"ש בוחן את קיומו של התנאי השני ובודק מהי אותה דרישה של "עיסוק אחר", לאור הפסיקה2 הקיימת בנושא זה.
בהסתמך על פסיקה זו קובע בימ"ש מס' כללים שונים.
ראשית, אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה. יחד עם זאת צריך שה"עיסוק הסביר האחר", יהלום את השכלתו, הכשרתו וניסיונו של המבוטח. במובן זה ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. עיסוק סביר הוא עיסוק שכל אדם סביר, בעל נתונים ורקע הזהים למבוטח במקרה הנדון, היה רואה בו עיסוק חילופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. כך גם ניתן להוסיף ולהגדיר "עיסוק סביר" ככזה שאינו פוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר וכן מתאים לאורח חייו של המבוטח.
שנית, ה"עיסוק הסביר" אינו בעל תכנים סובייקטיביים בלבד, כמו גם שאינו בעל תכנים אובייקטיבים בלבד. העיסוק הסביר הוא בעל ממד סובייקטיבי וממד אובייקטיבי. סובייקטיבי שכן המבוטח צריך שאותו "עיסוק" יתאים לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות. אובייקטיבי, שכן את אותו "עיסוק סביר" יבחן בהתאמתו לאדם הסביר בעל נתונים השכלה והכשרה כשל המבוטח3.
את ה"עיסוק הסביר" יש למדוד, מחד על פי "סוג ההתמחות" – האם היא כוללת אפשרויות רבות או שמא היא תוחמת את העוסק בתחום עיסוק צר. ככל ש"סוג התמחות" צר והעובד הגיע לרמת מיומנות גבוהה יותר כך יקשה למצוא לאותו עובד "עיסוק סביר" שאינו דומה דמיון רב לעיסוקו הקודם.
ככל ש"סוג ההתמחות" של העובד עובר לתאונה רחב יותר והוא טרם רכש מיומנות גבוהה יותר, כך יקל למצוא "עבודות סבירות" שוות ערך לעבודתו הקודמת של אותו עובד.
ככל שמקצועו הקודם של המבוטח חייב השכלה מיוחדת או מיומנות מקצועית מיוחדת, יהיה מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו קטן יותר ואילו ככל שמקצועו הקודם של המבוטח היה פשוט יותר מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו גדול יותר.
יש לפרש את המונחים "ניסיון" "הכשרה" ו"השכלה" כבעלי זיקה לעיסוקו של המבוטח, לפני האירוע נשוא חוזה הביטוח. זיקה ולא זהות. המשמעות אינה הגבלה לביצוע אותן פעולות ממש שהרי מדובר במפורש ב"עיסוק סביר אחר" כאשר נדרש קשר כלשהו בין העיסוק הקודם לעיסוק החדש מבחינת הנושא או המיומנויות הדרושות בכל אחד מהם4.
במקרה הנדון, מרבית המומחים המומחים הציגו דעה אחידה, לפיה התובע מסוגל לעסוק בעיסוקים רבים, אחרים לנהיגה במשאית. עיסוקים אלה, לדעת בימ"ש ולאור המבחנים שצויינו לעיל, מתאימים לנסיונו, להשכלתו ולהכשרתו של התובע.
אין חובה ליצירת זהות בין עיסוקו של המבוטח עובר לפגיעה לבין עיסוקו לאחריה, אך יש צורך בזיקה מסוימת בינהם.
חוו"ד המומחים מעלות קיומה של זיקה כנדרש, ואם בכך לא די, את קביעת המומחים לעיל, מחזקת הקלטת.
אף על פי שאין הקלטת מהווה ראית מדעית למצבו הרפואי-תפקודי של התובע, יש בה בכדיי לתמוך במסקנה, כי בהיבט האורטופדי, מסוגל התובע לנהוג במונית או ברכב בכלל. אין חולק על כך שקיימת זיקה הדוקה בין עיסוק כנהג מונית או כנהג בכלל לעיסוק כנהג משאית.
יתרה מזו, עפ"י המבחנים בפסיקה, הרי שהתובע מסוגל לעסוק בעיסוקים רבים אחרים כגון: סדרן, קופאי וכו'. במקרה דנן, המדובר בנהג משאית אשר תחום עיסוקו הוא נהיגה. אין המדובר בעיסוק הדורש הכשרה ו/או מיומנויות גבוהות או מיוחדות.
בימ"ש לא שוכנע, כי התובע עשה מאמץ מספיק למצוא עיסוק אחר. טענתו של התובע, על כישלונו במציאת עבודה, לא הוכחה ומדובר בעדות יחידה של בעל דין שאין בידה סיוע הולם.
אם בכך לא די, עדותו של התובע, לפיה אינו מפעיל את כף ידו, פגמה במהימנותו, באשר, מחומר הראיות עלה, כי תפקוד ידו השמאלית של התובע טוב , באופן משמעותי מהמתואר על ידו.
הנסיון להציג את עדותו של התובע כדרמטיזציה והגזמה בתיאור מיחושים, האופיינית לתובעים נפגעי תאונות, הנה בבחינת המעטה בערך האמינות הנדרשת מעדותו של מבוטח.
מטרת הפוליסה, היא להגן על מבוטח שאיבד את כושר עבודתו ולא לפצות מבוטחים המסוגלים לשלוח ידם בעיסוקים אחרים ומעדיפים להמתין בחוסר מעש לתשלומי הביטוח.
בימ"ש קובע, לאור האמור לעיל, כי כתוצאה מהפגיעה, לא איבד התובע את כושרו לעסוק בעיסוקים אחרים, המתאימים לנסיונו, להשכלתו והכשרתו ולפיכך, לא התקיים התנאי השני להגדרת אי כושר עבודה מוחלט על פי הפוליסה ואין הנתבעות חייבות בתשלום תגמולי ביטוח לתובע.
תביעת התובע נדחתה והתובע אף חוייב בתשלום הוצאות.
לצפיה בפס"ד המלא הקש/י על הע"ש 1 שבתחתית העמוד
________________
1.שלום (ת"א) ת.א. 159061/02 ויצמן יצחק נ. מנולייף-מנורה חב' ישראלית לביטוח חיים ואח', בפני כב' השו' א. בכר.
2.ע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746.
3.ע"א (תל- אביב) 595/89 עמרם מזרחי ושמעון מזרחי נ' יהודה חברה לביטוח בע"מ.
4.ע"א 572/89 מוסה עדני ובניו בע"מ נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד מז(179).
