בין ההיבטים: שאלת בעלות בפוליסה ומשמעויותיהן של הפסקת תשלומי פרמיה ומודעות לביטול כמו גם החובה לעדכן פרטים אישיים עבור פוליסה
תמצית הפרשה ותמצית פסק הדין:
• התובעת, מוטבת בפוליסת ביטוח חיים (ריסק) במנורה, תבעה תגמולי ביטוח בגין מות המבוטח, לאחר שביטלה את אמצעי התשלום לפוליסה. סכום הביטוח הנומינלי בפוליסה הינו 2.6 מיליון ₪ למדד 12169 (3/16). המדד במועד הפטירה (6/20) עמד על 12377 והסכום על 2,644,440 ₪. ממועד זה ועד למועד מכתבנו, צמוד למדד ונושא ריבית, הסכום הינו 3,021,304 ₪
• לטענתה לא נשלחו למנוח, המבוטח, הודעות ביטול כדין לפי סע' 15 לחוק חוזה הביטוח.
• התובעת הוכיחה כי מכתבי התראה על אי תשלום פרמיות, חזרו למנורה וטענה כי היא כמוטבת חסרת מעמד במערכת היחסים שבין מנורה לבין המנוח שבוטח. עוד טענה כי מעשיה וידיעתה אינם משנים את הוראת החוק לעניין ידיעת וכוונת המבוטח בביטול הפוליסה.
• בית המשפט קיבל עמדתנו לפיה התובעת היא "בעלת הפוליסה" שעה ששילמה את הפרמיה והייתה הרוח החיה בהקמתה ותפעולה.
• משכך, שעה שביטלה את אמצעי התשלום בידיעה כי משמעות הדבר היא ביטול הכיסוי הביטוחי, נושאת היא באחריות לתוצאות הביטול.
• פסק הדין, הוא מהפכני בנושאים קריטיים בהם חובטים שופטים בחברות ביטוח מזה שנים.
1. למשל בעניין סע 15 לחוק חוזה הביטוח. נפסק כי הוא אינו נועד למי שמפסיק לשלם פרמיה בכוונה. סע' 75 לפסה"ד: "סעיף 15 לחוק נועד למצב של השמטה, תקלה או שכחה, ולא למצב שבו המבוטח או המוטב אינו חפץ בביטוח, ובכוונת מכוון מפסיק את תשלומי הפרמיה. הסיבה היא פשוטה: במקרה אחרון זה לא יועילו שני מכתבים ואף לא עשרה מכתבים, שכן המבוטח חפץ בתוצאה של הפסקת הביטוח".
2. ונפסק, בניגוד לפסקי דין אחרים לפיהם נקבע שלפי סע' 15 לחוק, מבטח צריך לשלוח חוקרים לאתר מבוטחים (השופט דלוגין בפרשת "חסוס") , כאן ביהמ"ש המחוזי סבור ההיפך, כדעתנו :
3. סע' 88 לפסה"ד: "איש מהם לא טרח לעדכן כתובת מגורים עדכנית עבור הפוליסה. בנסיבות אלו טענת התובעת שהמבטחת לא "וידאה" שהמכתבים הגיעו למנוח היא טענה מיתממת חסרת תום לב. הנתבעות לא היו חייבות להקים "ועדת איתור" לטובת המנוח. נוכח התנהלותם של התובעת והמנוח, לא היה אפשרי לשלוח מכתבים לכתובת הנכונה או לוודא את קבלתם. לשיטתה של התובעת מנורה הייתה חייבת להמשיך לקיים פוליסה שאינה משולמת, ושאיש אינו מעוניין לשלמה, רק משום שבעל הפוליסה (בהנחה שזהו המנוח ולא התובעת) "נעלם" ואינו ניתן לאיתור. זוהי תזה מופרכת שאינה מבוססת על אדני היגיון או על הדין. "
4. כך בעניין מי הוא בעל הפוליסה/המבוטח ומי הוא האדם שחייו בוטחו: מי שהיה הרוח החיה מאחורי עשיית הפוליסה ושילם את הפרמיה הוא הבעלים וזכותו לבטל את הפוליסה – סע' 52, 53, 72 לפסה"ד.
5. כך גם בעניין ביטול פוליסה בדרך של ביטול מודע של תשלום הפרמיה, חרף דרישת הכתב לביטול הפוליסה בסעיף 45 לחוק חוזה הביטוח – סע 60 , 65, 67 לפסה"ד.
תיאור מורחב של הפרשה:
• המנוח (עובד זר מגאנה), והתובעת חיו כבני זוג משנת 2011 ונולדו להם שני ילדים משותפים.
• בחודש 3/2016 התקבל במנורה טופס הצעה לביטוח בבקשה להפיק פוליסה שתכלול כיסוי ביטוחי למקרה של פטירה למנוח על סך של 2,600,000 ₪. בגוף ההצעה נרשמה כתובתם המשותפת של המנוח והתובעת, נרשם מספר טלפון נייד של התובעת ואמצעי התשלום שנמסר היה כרטיס אשראי של התובעת, שנקבעה כמוטבת יחידה.
• ביום 1.12.2019 התקבל במנורה מכתב ממחלקת שירות לקוחות בחברת "ישראכרט", לפיו התובעת ביטלה את הוראת הקבע לחברתכם.
• בהעדר אמצעי תשלום תקין לצורך גבית הפרמיה החודשית בגין הפוליסה, נשלחו לתובעת ולמנוח מכתבי התראה 1 בדואר רגיל ומכתבי התראה 2 בדואר רשום לכתובת הדואר שנרשמה בטופס ההצעה לביטוח (רחוב הרצל 88, פתח תקווה).
• בנוסף, נשלחה הודעת אסמס על חוב פרמיות למספר הנייד שבהצעה, ברם בדיעבד התברר כי בחברתכם הוקלד מספר טלפון שגוי.
• מבירור שנערך, עלה כי שני מכתבי ההתראה חזרו למנורה. לאור האמור, בוצע בירור מול המחלקה הרלבנטית במנורה, אשר אישרה על פי מערכות החברה כי המכתבים אכן חזרו לחברה. במכתב הדואר הרשום צוין "הנמען אינו ידוע במען ויוחזר לשולח".
• ביום 3.6.2020 נפטר המנוח בתאונת דרכים עת רכב על אופניו.
• ביום 25.6.2020 הגישה התובעת, באמצעות בא כוחה, תביעה לחברתכם לקבלת תגמולי ביטוח בגין פטירת המנוח.
• ביום 1.7.2020 דחיתם את התביעה בטענה כי הפוליסה בוטלה עובר למקרה הביטוח.
• במצב דברים זה, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט במסגרתה עתרה לקבלת תגמולי ביטוח בסך של 2.6 מיליון בגין מקרה פטירתו של המנוח. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, בין היתר, כדלקמן:
א. מכתבי ההתראה וביטול הפוליסה שנשלחו לתובעת ולמנוח – המבוטח – לא התקבלו בידם.
ב. המכתבים נשלחו לכתובת לא נכונה, שכן המנוח והתובעת נפרדו בסוף שנת 2016 ולא התגוררו בכתובת הרשומה בהצעה מאותו מועד.
ג. סוכנת הביטוח ידעה על כתובתה החדשה של התובעת והייתה בקשר איתה ועם המנוח ודי בידיעתה כשלוחת מנורה כדי לחייב את מנורה.
ד. למרות שהתובעת שילמה את הפרמיה, מעמדה הינו כמוטבת בלבד והחוק מחייב הודעות ומודעות המבוטח (המנוח) על הביטול. חוזה הביטוח נכרת עם המנוח ולא עם התובעת.
ה. לתובעת, מלבד היותה מוטבת, אין מעמד במערכת היחסים שבין מנורה (המבטחת) לבין המנוח (בעל הפוליסה/המבוטח).
ו. מנורה לא ביצעה כל ניסיון לאיתור המנוח על מנת להתריע בפניו על כך שלא משולמות פרמיות, ועל משמעות הדבר.
ז. בידי מנורה היה טופס הוראת קבע של המנוח, מאושרת על ידי הבנק משנת 2016, לצורך גביית הפרמיה. משבוטל כרטיס האשראי היה על מנורה לגבות פרמיה מהוראת הקבע.
ח. שעה שמדובר היה בפרמיה חודשית בסך 174 ₪, והיות והפוליסה היא משענתה הכלכלית היחידה של התובעת, לו היה בידיעתה כי לא משולמות פרמיות על ידי הוראת הקבע של המנוח, הייתה עושה כל שביכולתה על מנת שהפרמיות ישולמו.
• כנגד הסוכנת נטען כי היא שלוחה של מנורה, כי ידעה שהתובעת עברה לכתובת חדשה והיה עליה לעדכן את מנורה על כך, כי היה עליה להזכיר למנורה כי מצוי בידה אמצעי תשלום עבור הפוליסה וכי גם כשקיבלה הודעת דוא"ל מחברתכם בחודש 12/2019 לפיה יש בעיה עם אמצעי התשלום, לא עשתה דבר על מנת שהפוליסה לא תבוטל.
• בכתב ההגנה שהוגש על ידי הסוכנת (ובהמשך בראיותיה), נטען כי היא והתובעת הכירו מספר שנים עובר לכריתת הפוליסה במסגרת חברות במועדון עצמאיים, כי הפוליסה נערכה ביוזמתה של התובעת, כי לאחר שהתובעת ביטלה באופן יזום את אמצעי התשלום בפוליסה והתקבלה אצלה הודעת דוא"ל ממנורה, ועת ציינה זאת בפני התובעת, הביעה התובעת שמחה על כך שהפוליסה מבוטלת. עוד טענה הסוכנת, כי פגשה את המנוח במסגרת אירוע ברית מילה של בנה של התובעת (מבן זוג חדש) והוא מסר לה כי אינו מעוניין בביטוח.
• מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר של חבר של המנוח (עובד זר) שהצהיר כי המנוח סיפר לו כי קיים לו ביטוח חיים וכי בדעתו לשלם עליו, מטעם מנורה הוגש תצהירה של גב' שלהבת ארז, ומטעם הסוכנת הוגש תצהירה. לאחר הגשת הראיות מטעם מנורה, הגישה התובעת ראיות הזמה לכאורה, על מנת להוכיח כי המנוח לא השתתף באירוע הברית, שם לטענת הסוכנת פגשה אותו, ונמסר ממנו כי אינו מעוניין ביטוח. עדויות ההזמה היו של צלם האירוע ושל אורחת נוספת באירוע, חברה של התובעת. כמו כן זימנה התובעת לעדות את נציג הבנק שם היה למנוח חשבון, ומשם הופק לטענת התובעת אמצעי תשלום עבור מנורה (טופס הוראת קבע של המנוח). נציג הבנק אישר שהוראת הקבע תקינה.
• לאחר שני דיוני הוכחות במסגרת נחקרו העדים (בימים 16.1.2023 ו- 13.2.2023), הוגשו סיכומים.
• ביום 21.6.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט, שדחה כליל את התביעה, וקיבל במלואן את טענות מנורה. להלן בתקציר הקביעות מתוך 45 עמודי פסק דין, כדלקמן:
א. בית המשפט קבע, כי עדותה של התובעת הייתה בלתי מהימנה, ולא ניתן לבסס עליה ממצאי עובדה.
ב. לגבי חברו של המנוח שבא להעיד מטעמה, נקבע כי הוא מתקשה בשפה האנגלית ואני יכול לקרוא את תצהירו שנכתב בשפה זו, כי מדובר בעדות שמועה, וכי הדבר היחיד שניתן ללמוד מעדותו, הוא כי המנוח ידע שאינו משלם פרמיות. באשר לשני העדים שהצהירו כי לא ראו את המנוח במסיבת הברית, נקבע כי זו אינה עדות פוזיטיבית (שהמנוח נצפה) אלא בשלילת עובדת קיומה של התרחשות (נוכחות המנוח) שיכול ונשמטה מעיניהם. באשר לנציג הבנק, נקבע כי מעדותו עלה שהוראת הקבע של המנוח לא הייתה בתוקף במועד בו התובעת חדלה מלשלם פרמיות, וממילא לא הוכח כי נמסרה למנורה או לסוכנת.
ג. בית המשפט קבע, כי בעת שהתובעת ביטלה את תשלום הפרמיה מכרטיס האשראי שלה, היה זה "מתוך ידיעה ברורה שביטול התשלומים יוביל לביטול הפוליסה" וכי התובעת חפצה בתוצאה זו.
ד. בית המשפט קבע, כי "המנוח לא היה מעוניין לשלם את הפרמיה (עבור ביטוח חיים שבו התובעת היא המוטבת)" (הדגשה במקור) וכי הדבר עולה אף מעדותה של התובעת.
ה. נקבע, כי לאחר פטירת המנוח, ניסתה התובעת "להחזיר את הגלגל אחורנית, בחוסר תום לב, תוך ניסיון להשתית את תביעתה על ההוראות הפורמליות של סעיף 15 לחוק, ותוך התעלמות מוחלטת מכך שהיא עצמה חפצה לבטל את הפוליסה וגרמה לביטולה בפועל ומכך שהיא והמנוח הכשילו כל אפשרות לפעול לפי סעיף 15 לחוק מהטעם הפשוט שהם לא עדכנו את כתובתם".
ו. הוכח, ש"אף לו נמסרה הודעה למנוח אודות ביטול אמצעי התשלום, הוא עצמו לא היה מעוניין בביטוח, ולא היה משלם את הפרמיה".
ז. בהתאמה, נקבע כי הפוליסה בוטלה כדין.
ח. נקבע, כי התובעת ניסחה באופן מטעה את כתב התביעה, הסתירה עובדות מהותיות, הפרה את החובה לפעול בתום לב ובאופן כללי עדותה הייתה מלאת סתירות, לא אמינה, בניגוד למסמכים וראיות מזמן אמת, ולא ניתן לקבלה.
ט. נקבע, כי הלכה למעשה – התובעת שעה שהייתה הרוח החיה בעשיית הפוליסה, בניהולה ובתשלומה, ונהגה בה כמנהג בעלים, הינה בפועל המבוטחת/בעלת הפוליסה. המנוח מנגד, היה אדם שחייו בוטחו. משכך, קיימת לתובעת זכות לבטל את הפוליסה, כפי שעשתה בפועל.
י. נקבע, כי שעה שהתובעת הייתה בסטטוס בעלת הפוליסה, קמה לה זכות לבטל את הפוליסה בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 והוכח כי זה מה שהיא עשתה.
יא. לגבי סוגיית משלוח מכתבי התראה מכוח סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, נקבע כי אין לסעיף זה תחולה בענייננו, שכן הסעיף לא נועד למצב בו מבוטח (התובעת במקרה שלנו) יזם את ביטול הפוליסה. נקבע כי שעה שמדובר בהימנעות מכוונת מתשלום הפרמיות, לא יזכה המבוטח להגנת הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.
יב. עוד נקבע בנושא זה, כי התובעת הכשילה את חברתכם בכך שלא עדכנה על כתובת חדשה למשלוח דואר, וכי הוכח שהמנוח פעל לשמור על כתובתו בסוד ולא ניתן היה להשיג אותו באמצעים אחרים. בית המשפט קבע בהקשר זה כי "מבטחת אינה נדרשת להפעיל חוקרים כדי לאתר מבוטחים שרצונם להסתתר. במקרה זה, למנורה אף לא הייתה אפשרות קלושה לאתר את מענו של המנוח, שתחילה נע ונד במקומות שונים בתחנה המרכזית ולאחר מכן עבר למיקום שהוסתר אפילו מהתובעת." וכי "הנתבעות לא היו חייבות להקים "ועדת איתור" לטובת המנוח".
6. לאור האמור, בית המשפט דחה את התביעה כנגד מנורה וכנגד הסוכנת וחייב את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים 130,000 ₪ הוצאות משפט.
