בימ"ש המחוזי1, בשבתו כערכאת ערעור, נדרש לשאלת פרשנות סע' 9 לחוק ההתיישנות, כאשר המבוטח טוען כי ניהול מו"מ עם המבטח ודו"ח שמאי כמוהם כהודאה העוצרת את מירוץ ההתיישנות. בימ"ש דן בהוראות החוק ובפרשנות המשפטית הראויה וקובע כי לא די בכך כדי לעצור על פי לשון סע' 9 לחוק את מירוץ ההתיישנות.
במקרה הנדון, הגישה המערערת לבית-משפט קמא (בימ"ש שלום ת"א) תביעה כנגד המשיבה לתגמולי ביטוח בגין נזקי רכוש שנגרמו לה, לטענתה, במבנים שבבעלותה, בשלושה אירועים ביטוחיים שונים.
בכתב התביעה טענה המערערת, כי לאחר קרות האירועים הביטוחיים, יצרה קשר עם סוכנת הביטוח ועם נציגי המשיבה, לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, ולמקום נשלחו שמאים מטעם המשיבה להערכת הנזקים. לטענת המערערת, לאחר ביקורי השמאים, אישרה המשיבה תשלום חלקי של הפיצוי בגין הנזק עליו דיווחה המערערת, ובהתאם לדו"חות השמאי שהוצאו. ביחס ליתרת הסכומים שלא אישרה המשיבה, נוהל בין הצדדים משא ומתן בעל-פה.
המשיבה טענה מנגד, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות בהסתמך על הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח). כמו כן הכחישה כי אישרה לשלם למערערת פיצוי כלשהו בגין אחד מהאירועים הביטוחיים, וטענה כי מעולם לא נוהל משא ומתן בינה ובין מי מנציגי המערערת.
המשיבה הגישה לבימ"ש קמא בקשה לדחיית התביעה על הסף עקב התיישנות.
המערערת בתגובתה לבקשה טענה, כי במקרה דנן חלות הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הדן בהודאה בקיום זכות, ועל כן לא הגיעה לסיומה תקופת ההתיישנות. לטענת המערערת, הואיל והמחלוקת היחידה בין הצדדים עניינה שאלת הנזק, יש בכך ללמד על הודיית המשיבה בחבותה למערערת, ועל כן רואים בהתנהגות המבקשת (המשיבה) כהודאה בקיום זכות – ומכאן שמועד ההתיישנות לא פג.
כן טענה המערערת בתגובתה, כי אין לדחות מלכתחילה את תביעתה מחמת התיישנות, טרם שיישמעו ראיות, במסגרתן תוכיח המערערת את טענותיה בשאלת ההתיישנות.
זאת ועוד, המערערת הגישה לאחר תגובת המשיבה לתגובתה, בקשה לתגובה נוספת, בו התייחסה לדרישת הכתב שבסע' 9 לחוק ההתיישנות וטענה כי יש לראות בדו"חות השמאי משום הודאה בזכות בכתב מצד המשיבה.
בימ"ש קמא נעתר לבקשת המשיבה ודחה את תביעת המערערת על הסף מחמת התיישנות. בימ"ש קמא קבע בהחלטתו, כי אין מחלוקת כי התביעה הוגשה לאחר למעלה מחמש שנים ממועד קרות האירועים הביטוחיים, ולמעלה משנתיים לאחר תום תקופת ההתיישנות.
כמו כן נקבע, כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולא הוכיחה כי התקיימה במקרה דנן דרישת הכתב להודאה בזכות, תוך שנקבע כי טענות המערערת נסמכות על חילופי דברים שנאמרו בין הצדדים בעל-פה, ועל-כן אין בהם כדי לקיים את דרישת הכתב המהותית שבסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
על החלטה זו של בימ"ש קמא הגישה המערערת ערעור לבימ"ש המחוזי.
בימ"ש המחוזי בדק האם חל סעיף 9 לחוק ההתיישנות ומה משמעות ניהולו של מו"מ בע"פ, כטענת המערערת והאם צדק בימ"ש קמא כשהכריע בשאלת ההתיישנות על אתר, ובמסגרת טענה מקדמית, מבלי שאיפשר למערערת להביא ראיות מטעמה להוכחת טענותיה כי התביעה לא התיישנה.
בימ"ש המחוזי דן בטענות המערערת דחה אותן אחת לאחת וקובע כי המערעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענותיה.
סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות קצרה ומיוחדת בתביעה לתגמולי ביטוח, ולמשך שלוש שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח. לפי לשון הסעיף וההלכה הפסוקה, על התובע תגמולי ביטוח להגיש תביעתו לבית המשפט, בתוך שלוש שנים ממועד קרות האירוע הביטוחי, אחרת תידחה תביעתו2.
על-מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע, תיעשה בכתב או בפני בית המשפט. על מסמך ההודאה לכלול הודאה מפורשת בקיום הזכות, וכי ניתן יהיה להסיק מהמסמך כי הנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות לצורך ביסוס הזכות. כמו כן, דרישת הכתב הינה מהותית3.
סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ובמקום בו הוכח כי ניתנה על-ידי הנתבע הודאה בזכות בכתב המכירה בקיום זכות התובע, יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש, ומיום מתן ההודאה.
עם זאת, מאחר ומדובר בחריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, הנטל להוכיח את קיומו של אותו חריג, רובץ על כתפי הטוען לקיומו, ובמקרה זה, על המערערת4.
אין מקום לראות בדו"ח השמאי משום הודאה בכתב בזכות. דו"ח שמאי כשמו כן הוא, חוות דעת שמאית לנזק שטען לו המבוטח באירוע ביטוחי. ככלל, דו"ח השמאי אינו יכול להוות הודאה בזכות מצד חברת הביטוח עצמה, ואין לראות בו מסמך מחייב מטעמה. השמאי מופקד על בחינת הנזקים שנגרמו למבוטח כתוצאה מקרות האירוע הביטוחי, ועל כך בלבד, ואין לראות בו נציג של המבטחת בכל הקשור לשאלת האחריות והכיסוי הביטוחי5.
זאת ועוד, בדו"חות השמאי השונים לא נמצאת התייחסות מפורשת לקיומו או לאי-קיומו של כיסוי ביטוחי, כטענת המערערת, או לזכותה בפיצוי.
גם אם ניתן היה לראות את דו"חות השמאי השונים כהודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות – וכאמור, לא כך הדבר, – הרי שגם אז יש לקבוע כי חלפה עברה לה תקופת ההתיישנות מאחר שתביעת המערערת הוגשה לבית-משפט קמא כחמש שנים לאחר-מכן.
גם את טענת המערערת, כי עולה מדו"חות השמאי קיומה של הכרה בשאלת הכיסוי הביטוחי, ועובדה זאת כמוה כהודאה בזכות, אין לקבל. גם אם מבטח מכיר באחריותו הביטוחית אך חולק על הסכומים הנתבעים, אין "הודאה בזכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכפרשנות הפסיקה.
גם אם הייתה המערערת מוכיחה שאכן נוהל משא ומתן, לא היה בכך בכדי לעצור את תקופת ההתיישנות, הואיל וניהול משא ומתן אינו מביא לעצירת תקופת ההתיישנות6.
אין גם לקבל את טענות המערערת כי לא הותר לה להביא ראיות מטעמה בנושא ההתיישנות.
אכן, על-פי ההלכה הידועה בפסיקה, בבוא בית המשפט להחליט בבקשה לסילוק על הסף, עליו לקחת בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, וביניהם האם קיימת אפשרות, ולו קלושה ביותר, שהתובע יזכה בסעד שתבע7.
עם זאת, על בית המשפט לשמור על איזון ראוי בין האינטרסים השונים של בעלי-הדין, תוך הקפדה על מניעת התדיינות סרק ובזבוז זמן שיפוטי, מקום בו בולט וברור כי תביעתו של התובע התיישנה. זהו סוג המקרים בהם בולטת התיישנות התביעה.
המערערת הייתה חייבת לפרט בכתב תביעתה, את העובדות שבגינן, לטענתה, תביעותיה לא התיישנו. כך, ביסוס עובדתי לקיום התנאים לחלות הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לרבות ההודאה בכתב ומהות ההודאה. כך, אם ביקשה המערערת לטעון כאילו בגין משא ומתן זה או אחר מנועה המשיבה מלטעון את טענת ההתיישנות, היה עליה לא רק לטעון את הטענה – דבר שלא נעשה – אלא אף כאן לפרט את הביסוס העובדתי לטענה זו.
גם את טענתה של המערערת בדבר מניעת האפשרות לחקור את המשיבה לגבי קיומו של מסמך המעיד על הכרה בזכות העוצרת את מירוץ ההתיישנות, אין לקבל.
במקרה דנן ידעה גם ידעה המערערת, כי על פני הדברים ועל-פי האמור בכתב תביעתה, כי התביעה לכאורה התיישנה. משכך, ראוי היה כבר בעת הגשת כתב התביעה לפרט מדוע אין הדבר כאן. אולם, אפילו מתעלמים ממחדל זה, לא מצאה לנכון המערערת להסיר מחדלה זה באמצעות הגשת כתב תשובה מטעמה8.
מהותו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי הנתבע באופן גלוי מכיר בזכותו של התובע, ולמעשה ניתן לראות בהודאה זאת, כעין מועד חדש ל"היווצרות העילה". העילה המקורית והבסיסית אמנם נסמכת על העובדות היוצרות את זכות התובע, אולם התובע אינו יכול להיזקק לה אם חלפה תקופת ההתיישנות. מעת שהנתבע מודה בזכות, המשמעות העיונית של הדבר הינה, כי מעתה יכול ועילת התביעה תהא מבוססת על אותה הודאה בזכות, וכעין עילה עצמאית, ומכאן שמירוץ ההתיישנות מתחיל מחדש, אף אם ההודאה ניתנה בחלוף תקופת ההתיישנות המקורית בגין העילה הבסיסית.
משכך, קיימות בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שתי הדרישות החיוביות והסייג בצידן. ראשית, כי ההודאה תיערך באופן גלוי או בפני בית המשפט או בכתב, ושנית, כי ההודאה תהא במלוא העובדות החיוניות ליצירת העילה או קיום הזכות. רק בקיומן של שתי דרישות אלו, נוצרת למעשה העילה העצמאית. לכך יש להוסיף את הסייג, המאפשר לנתבע להודות אכן בזכות, אך מנגד לטעון כי אין בכך ליצור עילה עצמאית, הואיל ושוברה של הטענה של הודאה בזכות בצידה, דהיינו, שמירה על טענת ההתיישנות.
אם ההודאה בזכות, ואף בכתב, נעשתה בחדרי חדרים, אין ביכולתה להקים אותה עילה עצמאית. יתר על כן, ככל שמדובר במסמך פנימי, אין להצריך את הנתבע לציין במסמך פנימי שכזה, שההודאה בזכות בו כפופה לטענת ההתיישנות, הכרח הקיים במכתב גלוי, אף אם לא הופנה לתובע9.
בימ"ש מעיר10, כי לעיתים ייתכן שהתנהגות שלא בתום לב מצד חברת הביטוח, במצגה כי הדרישה לתגמולי הביטוח מצויה בטיפול בשעה שבפועל היא ממתינה לחלוף תקופת ההתיישנות, תוביל למסקנה כי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית הוארכה – דבר שהוא אפשרי נוכח סעיף 39(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 – וחברת הביטוח תושתק מלטעון אחרת11.
אלא שבנסיבות המקרה, המערערת לא הניחה תשתית עובדתית כלשהי בתמיכה לטענתה בדבר חוסר תום לב מצד המשיבה ואפילו נוהל בין הצדדים משא ומתן אין במשא-ומתן זה, כשלעצמו, כדי להביא לעצירת מרוץ ההתיישנות או לחידושו.
התוצאה הנה כי הערעור נדחה, החלטת בימ"ש קמא אושררה והמערערת חוייבה בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
לצפיה בפס"ד המלא הקש/י על הע"ש 1 שבתחתית העמוד
__________
מחוזי (ת"א) ע"א 2946/03 קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ, בםני כב' השו' כב' הנשיא אורי גורן – אב"ד, כב' השופט ישעיהו שנלר וכב' השופטת רות רונן.
ע"א 3812/91 ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית.
ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון; כן ר' בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי.
ע"א 34/88 רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278; ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466.
לעניין מעמדו של שמאי, ר' (מחוזי ירושלים) 1363/96 זנד טל מכוני תערובת בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ.
ר' ע"א (חי) 4127/96 צדוק מלכה נ' "הדר" חברה לביטוח; כן ר' בע"א (מחוזי נצרת) 2123/02 מדינת ישראל נ' בטחיש עבדו.
ר' ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668 (1986); ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721 (1983).
ר' ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד(4) 464.
ר' ע"א 3217/91 פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל, פ"ד מז(2) 281.
כב' השופט אורי גורן.
ר' ת"א (כ"ס) 3129/04 בש"א 3117/04 חג' יחיא נ' הפינקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ.
