1. התיק שבנדון מתנהל משנת 2002 והגיע לסיומו בפסק דין מיום 25.12.2011. התובע, שהחל דרכו כמפקח רכישה והמשיך כמנהל סניף מנולייף בבאר שבע, טען לזכויות כספיות שונות ומנגד טענה מנורה כי התובע לא רק שאינו זכאי לכספים אלא אף חייב למנורה כספים שונים שניתנו לו לפנים משורת הדין.
2. התובע עבד במנורה 4 תקופות עבודה שונות, משנת 1990 ועד לשנת 2001 ועל בסיס הסכמי התקשרות שונים.
3. מנורה נתבעה לשלם סכום של 2,354,196 ₪ ע"י מר כהן, ומנגד, נתבע מר כהן ע"י מנורה בתביעה נגדית לתשלום 1,272,879 ₪.
4. עילות התביעה כנגד מנורה מתבססות בעיקר על תשלום עמלות כהפרשי שכר, תשלום הפרשי הצמדה, השלמות לביטוח מנהלים, פיצויי פיטורים, חופשה והפרשות לביטוח מנהלים ולקה"ל. כ – 900,000 ₪ נומינלי מסכום התביעה הינו לפיצויי פיטורים.
5. תביעת מנורה התבססה בתביעה הנגדית על סכומים שניתנו לתובע מעבר לזכויותיו עלי ההסכמים עימו, כמענקים ובונוס פרישה ועתה, משתבע כספים, נתבעה השבתם. הלכה למעשה נועדה התביעה הנגדית מלכתחילה ליצור לחץ נגדי בלבד.
6. התובע העיד בעצמו תוך העמדת תיק מוצגים רחב יריעה של מסמכי התקשרות, מכתבים, פתקים ודו"חות חשבונאיים.
7. מטעם מנורה הוגשו תצהירי עדות ראשית של ה"ה אורן אל-און, פיני מור, שמוליק זיק-אל ואורנה אלסון. כמו כן נתמכה את עדותם בחוות דעת האקטואר מר ליאור וייסברג.
8. במהלך הדיונים ולאור ממצאי מומחה בית הדין, רו"ח ברק ישראל, אשר הגיש 5 חוות דעת חשבונאיות לתיק בית הדין, הוגש תצהיר משלים של רו"ח זיק-אל וחוו"ד נוספת של מר וייסברג.
9. בתביעה שכנגד הוגשו 2 חוות דעת של ה"ה שמואל זיק-אל ואורנה אלסון כמו גם חוו"ד של האקטואר ליאור וייסברג שהגיש שתי חוות דעת באשר לתשלומים להם היה זכאי התובע בתקופת עבודתו ובסיום עבודתו.
10. רו"ח ברק מטעם בית הדין, בחוות דעתו האחרונה מיום 16.2.2009 שלקחה בחשבון את מכלול הטענות הן בתביעה והן בתביעה שכנגד, קבע כי התובע זכאי לסכום של 1,464,614 ₪. הסכום מורכב מהפרשי הצמדה על השכר, תשלום משכורת י"ג והפרשות לביטוח מנהלים בגין הפרשי הצמדה, ריבית על סכומים שנוכו משכר התובע ולא הועברו אליו בפועל, ניכוי לגמל, הפרשות לביטוח מנהלים וקה"ל בגין עמלות פיקוח, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ותשלום עמלות בגין שנת 2000 וכן תיקוני עמלות בשנים 1995 ו-1998.
11. לעניין פיצויי הפיטורים טענה ההגנה כנגד חוות הדעת של המומחה. המומחה כמו התובע חישב את השכר הקבע לתשלום פ"פ בהתאם לחוק ולתקנות דהיינו, לפי ממוצע סך העמלות ששולמו ב- 12 החודשים האחרונים, בתוספת שכר היסוד.
12. ההגנה טענה כי רכיבי עמלות הפיקוח ששולמו בשנת עבודתו האחרונה של התובע אינם רלוונטיים לחישוב השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים. נטען כי מדובר בעמלות שהזכאות להם קמה בתקופת עבודתו של התובע – טרם 12 החודשים האחרונים.
13. בעניין זה הועלתה טענה משפטית מהותית שעל בית הדין היה לפסוק בה ושעניינה בשאלה, האם יש לחשב את השכר הקובע לחישוב פ"פ ופדיון חופשה לפי מועד משיכות הכספים בפועל (תלושי משכורת) או לפי מועד היווצרות הזכאות לכספים אלה.
14. לאחר סיום פרק ההוכחות הוזמנו הצדדים ללשכת כבוד השופט שפיצר בחודש נובמבר 2009 בניסיון להגיע לכדי פשרה. לפי החישוב, הצד הנתבע הסכים לשלם כ- 700,000 ₪ בתוספת 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ בגין זכויות שסברו כי יתכן ונגרעו מהתובע במהלך עבודתו ולקניית סיכון והימנעות מהשלכות רוחב. בית הדין הציע כי תינתן הסכמת הצדדים לפסוק לפשרה על פי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, בין 500,000 ₪ רף תחתון לבין 1,300,000 ₪ רף עליון. הצד הנתבע סרב להצעה כפי שהיא והסכים לה בתנאי שהרף התחתון יעמוד על 200,00 ₪ בלבד. התובע סירב להצעה זו ובית הדין נדרש ליתן פסק דין.
15. מעבר למחלוקות חשבונאיות , ליבת המחלוקת בתיק, הן בהיבט הכספי והן בהיבט המשפטי הייתה כאמור חישוב השכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים וחופשה שנתית. כאמור, השאלה הייתה האם לכלול את העמלות שנמשכו בפועל ב-12 חודשי עבודתו האחרונים של התובע או לחשב את השכר לפי זכאותו לעמלות בתקופה זו של 12 החודשים האחרונים.
16. בית הדין קיבל בפסק דינו את עמדת מנורה וקבע כי יש לקבל את עמדתה לפיה דין העמלות להיקבע כחלק מהשכר הקובע לתשלום פ"פ הינו בתקופת מועד היווצרות הזכאות לקבלן ולא בתקופת תשלומן בפועל.
