1. בתיק זה נתבעה מנורה לתשלום סכומי ביטוח על פי פוליסת ביטוח חיים שעל שם התובעת אשר קיבלה במשך שנים דיווחים שנתיים הכוללים סכומים להם תהיה זכאית עם פרישתה מהעבודה.
2. בהתאם לדיווחים ששלחה מנורה לתובעת, נכון לשנת 2004, סכום הפוליסה בתום תקופה אמור היה להיות 630,686 ₪ וערך פדיון המנהלים אמור להיות 451,624 ₪ (עמוד 1 לפסק הדין, שורה 13).
3. התובעת טענה כי פרשה מעבודתה תוך הסתמכות על ערכי הפדיון הגבוהים שהוצגו בפניה במהלך השנים, ברם לאחר פרישתה שולם לה סכום של 56,845 ₪ בלבד כערך פדיון וזאת מחמת טעות של מנורה.
4. כידוע, מי שמציג מצג שווא וטוען לאחר מכן לטעות, מנוע מלטעון כן שעה שהצד השני הסתמך על אותו מצג ושינה מצבו לרעה.
5. במהלך ההוכחות הצלחנו להראות לבית המשפט כי המבוטחת לא שינתה מצבה לרעה תוך הסתמכות על המצג המוטעה. בית המשפט השתכנע כי מנורה זכאית לטעון לטעות שעה שטענת הצד השני בדבר עוולת הרשלנות הופרכה לחלוטין.
6. ראוי לציין כי ניהול תיק מסוג זה הינו קשה במיוחד שעה שהרשלן הינו חברת ביטוח אשר בית המשפט מייחס לה מעמד של גוף ציבורי אשר חייב לנקוט בזהירות מוגברת שעה שהוא מציג מצגים עליהם מסתמכים קהל לקוחות רב.
7. אני שמח לבשר לך, כפי שכבר נאמר לך בעל פה כי בית המשפט קיבל את עמדת מנורה בטענת הטעות, דחה את טענת ההסתמכות משום שהצלחנו לסתור אותה בראיות מוצקות ולפיכך התביעה נדחתה. שלחנו לך את פסק הדין ולא נרחיב במכתבינו זה יתר על המידה.
