התובע בוטח בפוליסה החל מיום 1.1.2009 הכוללת, בין השאר, כיסוי למקרה של נכות מתאונה. המבוטח עתר לקבלת פיצוי בגין 15% נכות צמיתה בהתאם לסכום בפוליסה. המבוטח טען כי ביום 20.11.2010 נפגע בעבודתו במחסן שעה שבעת העמסת סחורה, איבד שיווי משקל, החליק המשטח מתחתיו נפל ונפגע בגבו וברגלו. המבוטח תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית ערוכה ע"י מומחה בתחום האורתופדיה אשר העריך כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 15% בגין התאונה הנטענת.
במוסד לביטוח לאומי נקבעה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני. המבוטח הגיש תחילה תובענה כנגד הפניקס בלבד ורק בפברואר 2014 תיקן את כתב התביעה על דרך צרוף מנורה.
לאור מועד הגשת התובענה נטען כבר בכתב ההגנה כי דין התובענה להתיישן. בתגובה לבקשה לסילוק על הסף שהוגשה טען התובע כי טרם חלוף תקופת ההתיישנות הוא לא היה מודע לקיומה של הפוליסה. לטענתו הפוליסה נערכה לו באמצעות המעסיק וכי רק באקראי בעת שמסר למעסיק כי הגיש תביעה כנגד הפניקס הסב המעסיק את תשומת ליבו לקיומה של הפוליסה אשר שולמה על ידי המעסיק.
לאור טענות התובע דחה בית המשפט את הבקשה והורה כי טענת ההתיישנות תוכרע במסגרת שמיעת הראיות. מומחה בתחום האורתופדי אשר בדק את התובע מטעם הנתבעת קבע כי להערכתו בגין התאונה האמורה לא נותרה לתובע נכות אורתופדית צמיתה. לאור הפערים מונה מומחה מטעם בית המשפט אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%. לאחר שהתובע לא זימן את המומחה מטעם בית המשפט לעדות נותרה להכרעה שאלת ההתיישנות בלבד. במועד שמיעת הראיות נחקר התובע בלבד אשר במסגרת חקירתו הודה התובע כי הוא חתום על ההצעה לביטוח ולא שלל כי קיבל דיווחים שנתיים אודות הפוליסה לכתובתו.
בתום עדותו של התובע ולאחר שנשמעו סיכומים בעל פה ניתן על ידי בית המשפט פסק דין אשר דחה את התובענה מחמת התיישנות.
