תביעה כספית בגין טענה לרשלנות, מחדל, הטעייה, הפרת חוזה, התעשרות שלא כדין, הפרת הוראות מס הכנסה, הפרת הוראת המפקח על הביטוח ועוגמת נפש. התובע היה מבוטח במנורה החל משנת 1983 בשבע פוליסות. לטענת המבוטח דמי הביטוח בגין הכיסויים הביטוחיים בפוליסות נגבו מתוך רכיב התגמולים של הפוליסות, מעבר למבוקש על ידו ו/או מעבר למותר עפ"י חוק ולפיכך בגין רכיב זה נגרם לו נזק בשיעור של כ 217,000 ₪. בנוסף לטענתו נפדו כספים מתוך הפוליסות בסך של 140,000 ₪ אולם אלו לא נתקבלו אצלו. כמו כן כתוצאה מההתנהלות הנטענת כנגד חברת הביטוח נגרמה למבוטח עוגמת נפש אותה הוא מעריך בכ50,000 ₪.
את תביעתו ביסס המבוטח על חוות דעת מומחה בתחום הייעוץ הפנסיוני. חברת הביטוח בכתב ההגנה טענה כי פעלה בדיוק נמרץ אחר הנחיות המבוטח, כי הפוליסות נוהלו במקצועיות כפי שכל מבטחת סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין וכי טענתו הינה בבחינת חוכמה שלאחר מעשה שכן אם היה מתרחש מקרה ביטוח, לא היה מלין על גביית דמי ביטוח כפי שנגבו. עוד טענה חברת הביטוח כי חלק ניכר מהפדיון הינו ניוד של כספים בין הפוליסות בהתאם לבקשתו.
ביום 1.4.2014 העידו המבוטח והמעביד. מעדות המעביד עלה כי חברת הביטוח קיבלה הוראה מפורשת, בכתב, שלפיה עליה לגבות תשלומי פרמיה עבור ביטוח אי כושר של המבוטח במלואם (מעל 2.5%) – מהמעביד. חרף זאת חברת הביטוח גבתה את הפרמיה שמעל 2.5% מתגמולי העובד (המבוטח). בדומה הועלתה טענה בדבר נטילת פרמיה מריסקים אחרים מתגמולי העובד בניגוד להוראות תקנות קופת הגמל.
בפסק הדין בית הדין למעשה קיבל את מלוא טענותיה של חברת הביטוח ופסק סכום שלא היה שנוי במחלוקת, שחברת הביטוח צריכה להפקיד לפוליסה של המבוטח (במהלך הדיון הוסכם כי עלות אובדן הכושר שנגרעה מתגמולי התובע אמורה הייתה להשתלם על ידי המעסיק). עוד פסק בית הדין הוצאות ושכ"ט עו"ד.
